החלטה בתיק בש"פ 529/13

שלושה עררים - שיידונו במאוחד - על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם.

כתב האישום

שלושת העוררים שלפנינו הם אחים, שנגדם הוגש כתב אישום בגין עבירת אינוס ומעשה סדום בצוותא תוך ניצול מצב המונע התנגדות (ריבוי מעשים), לפי סעיפים 345(ב)(5) ו-347(ב), בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לשם הנוחות, ההתייחסות לעוררים תהיה לפי הסדר שבכתב האישום (העורר 1 - בש"פ 593/13; העורר 2 - בש"פ 647/13; העורר 3 - בש"פ 529/13). על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 24.10.2012 הגיעה המתלוננת, קטינה ילידת 1996, ליישוב שבו מתגוררים העוררים יחד עם חברתה, כדי לפגוש חברים אחרים. כשהתברר למתלוננת כי חבריה לא יגיעו למפגש, התקשרה לעורר 1 שעימו הייתה לה היכרות מוקדמת. המתלוננת וחברתה פגשו את העורר 1 בגן ציבורי, והתלוו אליו למבנה שבחצר ביתו ("הזולה"). השלושה התחילו לשתות וודקה ומשקה אנרגיה, ושמעו מוזיקה. בשלב מסוים הצטרף אליהם העורר 2. העורר 1 והמתלוננת הלכו לקנות עוד אלכוהול, ובהיעדרם עזבה חברתה של המתלוננת את המקום. המתלוננת והעוררים המשיכו לשבת בזולה, כשהמתלוננת שתתה עוד שלוש כוסות וודקה ומשקה אנרגיה. בשלב מסוים, חשה המתלוננת בחילה עזה, יצאה אל מחוץ לזולה בלווית העורר 1, והקיאה. העורר 1 הושיט לה כוס מים והשניים חזרו פנימה. בהמשך, שבה וחשה בבחילה ויצאה מהזולה יחד עם העורר 1, והקיאה בשנית. כשחזרה לזולה - נשכבה המתלוננת לנוח על המיטה והתעלפה. או אז, ניצלו העוררים את מצבה המעורפל של המתלוננת, וללא הסכמתה הפשיטו אותה, בעלו אותה והחדירו את איברי המין שלהם לפיה, בזה אחר זה, פעם אחר פעם. כל אותה עת, הייתה המתלוננת מעורפלת במצב של עילפון וערות לסירוגין, ומבלי שהיה ביכולתה להביע התנגדות במילים או במעשים. עם תום מעשיהם של העוררים, ביקשה המתלוננת טלפון מהעורר 1, התקשרה לדודה שהזעיק משטרה למקום האירוע. כשהגיעו השוטרים אל הזולה, אמר להם העורר 1 כי אין אצלו אף אחת, מיהר פנימה והלביש את המתלוננת בכוח, תוך שהוא צועק עליה "יא בת זונה, קומי קומי" וניסה להימלט מן המקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. העורר 1 הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ואילו העוררים 2 ו-3 חלקו על קיומן. בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' שפסר) קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד שלושת העוררים. בהמשך, קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים בשל המסוכנות הנשקפת מהם על רקע המעשים המיוחסים להם. ביחס למשיב 2 צוין כי יש לו עבר פלילי - שתי הרשעות בעבירות אלימות ורכוש, ואף נשא בגין אחת מהן בעונש מאסר של 13 חודשים (למשיבים 1 ו-3 אין הרשעות קודמות, אך למשיב 3 יש רישום פלילי בגין התנהגות פרועה במקום ציבורי שהסתיים בעונש מותנה ללא הרשעה). בית המשפט הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינם של העוררים, וזאת מבלי לנקוט עמדה באשר לתוצאה הסופית. לאחר הגשת תסקירים ותסקירים משלימים בעניינם של העוררים, שעל פרטיהם ארחיב בהמשך, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ברנט) לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם, על אף המלצות שירות המבחן לשחרר אותם לחלופה. בעניינו של העורר 1, עמד בית המשפט על החלקים הבעייתיים באישיותו שאליהם התייחס שירות המבחן בתסקירו, ועל כך שלא נשללה רמת סיכון להישנות התנהגות בעייתית. בעניינו של העורר 3, התייחס בית המשפט לממצאי שירות המבחן בנוגע לעיוותי חשיבה בנוגע למתלוננת, לכך שאין מדובר בהסתבכות ראשונה שלו עם החוק (הגם שאין לו הרשעות קודמות ר' לעיל), וציין שגם בעניינו לא נשללה רמת סיכון להישנות התנהגות בעייתית. בית המשפט מצא כי המפקחים שהוצעו בחלופות ביחס לעורר 1 ולעורר 3 הם אנשים נורמטיביים, אך מתעורר קושי לשמור על רצף פיקוחי, וכי המפקחים הנוספים שהוצעו כדי לסייע בפיקוח, אינם יכולים לעשות כן בצורה משביעת רצון. ביחס לעורר 2 צוינה התרשמותו הבעייתית של שירות המבחן מקווים בהתנהגותו, כאדם המתקשה בקבלת סמכות ושליטה בדחפים, ובעל סממנים של התנהגות עוברת חוק, וכן הערכת שירות המבחן כי נשקף ממנו סיכון לביצוע עבירות מין נוספות. עוד ציין בית המשפט כי בעברו של העורר 2 מספר הרשעות בעבירות רכוש ואלימות, על אף גילו הצעיר. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. 

           מכאן שלושת העררים שלפניי, שבהם החלטתי לדון במאוחד.

בש"פ 593/13 (העורר 1)

העורר 1 אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ומתמקד בשאלת השחרור לחלופת מעצר. העורר 1 טוען כי בית המשפט המחוזי העריך ביתר את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו: ראשית, נטען כי בתסקיר שירות המבחן נכתב כי קיים סיכון להישנות הבעייתיות בהתנהגותו של העורר לטווח הרחוק. מכאן מבקש הוא ללמוד כי אין סיכון לטווח הקצר והבינוני, וכן כי אין סיכון קונקרטי לביצוע עבירות מין דווקא. שנית, נטען כי מפרטי האישום המיוחס לעורר 1, אין ללמוד על מסוכנות כללית כלפי קטינות, שבעטיה שלל בית המשפט אפשרות שחרור לחלופה בבית בן-דודו. שלישית, מדגיש העורר 1 את גילו הצעיר והיעדרו של עבר פלילי. העורר מוסיף וטוען כי חלופת המעצר המוצעת בביתו של בן-דודו היא ראויה ואפקטיבית, שכן התרשמותו של שירות המבחן מהמפקחים המוצעים (בן הדוד, בת-זוגו של בן הדוד, אחות העורר, שני חברי משפחה) הייתה חיובית, וכך גם המלצתו.

           בדיון שהתקיים לפניי, סמך בא-כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט קמא ביחס לעורר 1. בא-כוח המשיבה הדגיש כי העורר 1 הוא שיצר את הקשר עם המתלוננת, וניצל את האמון שהיא נתנה בו על יסוד היכרותם המוקדמת. נטען כי המאפיינים הבעייתיים באישיותו, שעליהם עמד שירות המבחן בתסקירו, מביאים למסקנה כי יש קושי לשקול אפשרות לשחרור לחלופה כלשהי. גם החלופה הקונקרטית שהוצעה היא בעייתית בשל הקושי לשמור על רצף פיקוח מבחינת השעות, וכן משום ששני חברי המשפחה (מר ק' ומר ד', להלן: חברי המשפחה) לא נמצאו מתאימים לשמש כמפקחים אפקטיביים.

בש"פ 647/13 (העורר 2)

העורר 2 חולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו. הוא מודה שנכח במקום בראשית הערב, אך לדבריו, עזב את המקום ולא קיים עם המתלוננת כל מגע מיני. הוא מוסיף כי מהודעות המתלוננת עולה בבירור כי היא קיימה יחסי מין עם שני אחים, ועל אף שנקבה בעוררים 1 ו-2 כאלה שביצעו בה את זממם, אין חולק כי העוררים 1 ו-3 קיימו עימה יחסי מין (על רקע הודאתם בכך, כמו גם ממצאים פורנזיים ביחס לעורר 3). זאת ועוד, כתב האישום בכל הקשור למעשיו של העורר 3 אינו מתיישב עם גרסתה של המתלוננת לגבי סדר האירועים, ולכן יש מקום לסברה כי העורר 3 הוא שביצע את המעשים המיוחסים לעורר 2. העורר 2 מדגיש את מצבה המעורפל של המתלוננת, שמקשה עליה לזכור בבירור מי היו אלה שביצעו בה את זממם. אמנם, המתלוננת מסרה פרטים מזהים בנוגע לכתובות הקעקע שעל גופו של העורר 2, אך לדבריו הוא הסיר את חולצתו בשלב מוקדם יותר של הערב, והמתלוננת ראתה את כתובות הקעקע של גופו, וייתכן שזהו מקור הבלבול בגרסתה. עוד מפנה העורר 2 לכך שאין ממצאים פורנזיים לכך שהוא קיים יחסים עם המתלוננת (ואף נשללה תרומתו לתערובות ה-DNA שנמצאו על גופה), לעומת ממצאים פוזיטיביים ביחס לעורר 3. נוכח האמור נטען כי אין ראיות לכאורה לביצוע המעשים, ולמצער - כי ישנה חולשה ראייתית המחייבת שחרור לחלופת מעצר. בצד האמור, טוען העורר נגד שלילת חלופה המעצר שעליה המליץ שירות המבחן. ראשית צוין כי בית המשפט נתן משקל להערות שירות המבחן בנוגע לעבירות נושא כתב האישום הנוכחי, והביקורת על היעדר תובנות מצידו בנדון. לדברי העורר 2, הואיל והוא מכחיש את המעשים המיוחסים לו, אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא אינו נוטל אחריות עליהם. עוד מפנה העורר 2 להתרשמותו של שירות המבחן מנכונותו לקבל טיפול בקהילה לאחר שחרורו ממאסר בעת האחרונה; מעמדותיו החיוביות כלפי נשים והבנתו את חומרת המעשים; כמו גם להתרשמותו החיובית של שירות המבחן מן המפקחים המוצעים. 

           בא-כוח המשיבה סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לשיטת המשיבה, אין במעורבותו המוכחת של העורר 3 כדי לשלול את התשתית הראייתית המוצקה נגד העורר 2. לדבריו, המתלוננת זיהתה בוודאות את העורר 2 כמי שקיים איתה יחסי מין, ומתארת את הקעקועים שעל גופו. המתלוננת אמנם מסרה בתחילה כי שניים אנסו אותה, אך לא שללה הימצאותו של אדם נוסף, וכפי האמור במזכר של השוטרת נופר אף ציינה במפורש כי נאנסה על-ידי שלושה. בשל מצבה המעורפל בעת האירוע, סביר כי היא אינה זוכרת במדויק את המעורב השלישי, אך אין בכך כדי לפגום בזיהוי הוודאי ביחס לעורר 2. הוא מוסיף כי היעדר ממצא DNA ביחס לעורר 2 היא בבחינת נתון נייטרלי שאינו משליך על התשתית הראייתית נגדו. בשאלת האפשרות לשחרורו של עורר זה לחלופה גורסת המדינה כי לחובתו עבר פלילי משמעותי בעבירות אלימות ורכוש והוא אף נשא בעונש מאסר בפועל, וכי בחלופה שהוצעה עשויות לבקר קטינות, וגם מטעם זה אין לקבלה.

בש"פ 529/13 (העורר 3)

העורר 3 אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה למיוחס לו, ומתמקד באפשרות שחרורו לחלופה המעצר המוצעת. נטען כי מדובר בצעיר בן 21, שלחובתו עבר פלילי לא מכביד (עבירת התנהגות פסולה במקום ציבורי משנת 2009); כי שירות המבחן שגה בכך שזקף לחובת העורר 3 את כפירתו במיוחס לו, כמו גם תיקי מב"ד שטרם הוגש בהם כתב אישום; וכי המסוכנות שאליה התייחס שירות המבחן אינה מתייחסת לעבירות מין.  העורר 3 סבור כי חלופת המעצר המוצעת - בבית דודו ודודתו - היא חלופה ראויה, שעליה המליץ גם שירות המבחן. נטען כי דודיו שימשו בעבר בהצלחה כמפקחים, ואליהם נלווה גם בן דודו של העורר 2 שיכול לסייע במלאכת הפיקוח. עוד נטען כי המפקחים הנוספים (שני חברי המשפחה) - הם מפקחים מתגברים בלבד, שניתן להשיג רצף פיקוחי גם בלעדיהם.

           בא כוח המשיבה מצידו מפנה להתייחסות שירות המבחן למאפייני התנהגותו האלימה של העורר 3, שהגיב בתוקפנות כאשר נשאל על תיקי המב"ד שלו. לגבי המפקחים, נטען כי קיים קושי ברצף פיקוחי, וכי החלופה אינה מתאימה גם בשל שתי בנות צעירות שמתגוררות במקום

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

כאמור, העוררים 1 ו-3 אינם משיגים על קיומן של ראיות לכאורה נגדם. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לי, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בנוגע לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית גם נגד העורר 2, וכן לא מצאתי כי קיים כרסום ראייתי בתשתית זו. המתלוננת זיהתה בהודעותיה את העורר 2 כמי שקיים איתה יחסי מין: התייחסה לקעקועים שלו (הודעת המתלוננת  מיום 25.10.2012 שעה 02:01, שורות 38-37); "לאח היה עגיל בטבור וקעקועים הוא קרח [...]" (הודעת המתלוננת מיום 25.10.2012 שעה 10:39, שורות 92-91). בהודעתה מיום 4.11.2012 נוקבת המתלוננת בשמו של העורר 2 מספר פעמים בתור מי שביצע בה את זממו מספר פעמים (תמלול ההודעה המודפס, עמ' 2,  שורות 13-10), וחוזרת ומדגישה כי היא מזהה בוודאות את העורר 2 (שם, עמ' 2, שורות 35-34, 37), גם לאחר שזיהתה את תמונתו בקישור מפרופיל הפייסבוק של העורר 1 (שם, עמ' 4, שורות 12-6). כאמור, טענתו של העורר 2 היא לבלבול בינו לבין אחיו העורר 3, שהודה בקיום יחסי מין עם המתלוננת, ולכך נמצאו ממצאים פורנזיים. דא עקא, שהתשתית הראייתית נגד שניהם מספיקה לצורך שלב המעצר, והמתלוננת לא שללה אפשרות שנאנסה על ידי יותר משניים (עדותה מיום 4.11.2012, עמ' 2, שורה 41). בתזכיר השוטרת נופר שרעבי מיום 31.10.2012 שמתאר את מפגשה הראשון של המתלוננת עם המשטרה, נכתב כי המתלוננת אמרה כי "התעלפה, וכשהתעוררה ראתה את י' [העורר 1] עליה, התעלפה עוד פעם וראתה את אח של י' [העורר 1] עם הקעקועים עליה ואז התעלפה ועד פעם וראתה עוד מישהו עליה תימני שלא זוכרת איך קוראים לו", ובהמשך כי המתלוננת ראתה ש"י' [העורר 1] מקיים איתה יחסי מין ... וראתה את האח עם הקעקועים ....אחרי זה אמרה שהיה עוד אדם שלישי שקיים איתה יחסי מין והוא תימני שדומה לי' [העורר 1]". מתיאור זה עולה כי המתלוננת מסרה - בסמוך לאירוע - כי זיהתה שלושה מעורבים שביצעו בה את זממם, ולא שניים בלבד. מובן כי טענות העורר 2 בנוגע לקושי בזיהוי נוכח מצבה של המתלוננת בעת האירוע והפנייתו לאמירות אחרות של המתלוננת מהן עולה כי היו שני מעורבים בלבד, יתבררו במסגרת ההליך העיקרי. אך בשלב זה התשתית הראייתית הלכאורית מספיקה לשם מעצרו.

עילת מעצר

המעשים המיוחסים לשלושת העוררים בכתב האישום הם חמורים ומלמדים על מסוכנות שמקימה עילה למעצרם. כפי שצוין, העוררים ניצלו לכאורה את המצב המעורפל שבו הייתה המתלוננת שרויה, וביצעו בה את זממם בזה אחר זה. גם התרשמותו של שירות המבחן מהמאפיינים האישיותיים של שלושת העוררים לא הייתה חיובית, וביחס לשלושתם לא נשללה רמת סיכון להישנות הבעייתיות בהתנהגותם, כמפורט להלן: ביחס לעורר 1, נמצא כי הוא מתקשה לבחון בעייתיות בהתנהלותו ומשליך האחריות על המתלוננת תוך גילוי עיוותי חשיבה ביחס לנשים. עוד נמצא כי הוא ממוקד בסיפוק צרכיו העצמיים ומתקשה בדחייתם. ביחס לעורר 2, צוין כי הוא בעל עבר פלילי והשתחרר לאחרונה ממאסר בפועל של 11 חודשים, כי הוא מונע במצבים מסוימים  על ידי דחפים שבהם הוא מתקשה לשלוט. בצד האמור, עמד שירות המבחן על כך שעובדת הסוציאלית שעימה יצר קשר סבורה כי העורר 2 מגלה רצון כן להסתייע בגורמים טיפוליים לצורך עריכת שינוי. ביחס לעורר 3, התרשם שירות המבחן מפער בין תפיסתו העצמית לבין התנהגותו הבעייתית הממוקדת בסיפוק צרכיו העצמיים, וכן מעיוותי חשיבה ביחס למתלוננת. ניסיון קצינת המבחן לשאול אותו על הסתבכויות האחרות עם החוק נתקבל בתוקפנות.